תנ"ך על הפרק - ויקרא ז - גור אריה

תנ"ך על הפרק

ויקרא ז

97 / 929
היום

הפרק

דינים נוספים של האשם ושל השלמים, איסור אכילת חלב ודם

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
הוא קרב וכו'. פירוש, דלא הוי למכתב "קדש קדשים הוא", דהא כתיב בסמוך (פסוק ו) "כל זכר בכהנים יאכלנו וגו' קדש קדשים הוא", אלא בא ללמד דאין תמורתו קריבה קדש. ובמסכת תמורה פרק קדשים (יח. ) פריך למה לי קרא, דהא גמרא כל שבחטאת מיתה - באשם רועה, וכיון דהלכה למשה מסיני דחמש חטאות מתות (הוריות ו ע"ב) , וחד מהם תמורת חטאת, ואם כן ממילא באשם רועה, ומתרץ, דקרא צריך להא דאם נתכפרו בעליו באחר, ואף על גב דסתמא לשם עולה קיימא, דהא אשם שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לעולה (תמורה סוף כג ע"ב), כיון דעדיין לא ניתק לרעייה, אם שחטו סתם - פסול. דכך ילפינן בסמוך (פסוק ה) "אשם הוא" עד שינתק לרעיה (רש"י שם), אם נשחט - פסול, ולהא מילתא אתיא קרא דתמורה שלו אינה קריבה, דהווה אמינא דתמורה שלו קריבה:אשם הוא כו'. פירוש, דלא צריך למכתב "אשם הוא", דבהדיא כתיב קרא (פסוקים א, ב) דהוא אשם. קרא "כי קדש קדשים הוא" דלעיל (פסוק א) , ו"אשם הוא" דכאן, שהמדרש קרוב לפשוטו, הביא רש"י המדרש, אבל יתורא ד"הוא" דגבי "כל זכר בבני אהרן יאכל אותה קדש קדשים הוא" (ר' פסוק ו), דאינו קרוב המדרש לפשוטו, פירש רש"י (שם) 'בתורת כהנים נדרש'. וכך יש בתורת כהנים; "כי קדש קדשים" לרבות זבחי שלמי צבור שאינם נאכלים רק לזכרי כהונה, "הוא" למעט תודה ואיל נזיר, עד כאן. וכל זה אינו קרוב לפשוטו לאוקמי קרא למילתא אחריתי, ומכל מקום הפסוק מיותר, וקאמר (רש"י) 'בתורת כהנים הוא נדרש':שאינו חולק בעורות. פירוש, אף על גב דכבר מיעט הכתוב שמי שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר, הווה אמינא היינו טעמא כיון דלא חזי לאכילה אינו חולק בבשר, אבל עורות כיון דלא תליא באכילה, אף על גב דלא חזיא לעבודה - חולק בעורות, קא משמע לן כיון דאינו חולק בבשר אינו חולק בעורות, וכך איתא בפרק טבול יום (זבחים צח ע"ב) :יכול לו לבדו. כך דרשו בתורת כהנים. ודברי תימה הן בתחלת הדעת, שאם כן למה כתב אצל מנחת מאפה תנור ומרחשת "לכהן המקריב" וכתב אצל מנחה בלולה וחריבה "לכל בני אהרן וכו'", והוי ליה לכלול כל המנחות ביחד לומר 'כל מנחה מאפה תנור ועל מחבת ומרחשת וחריבה', כיון דדיניהם שוה ואין חילוק ביניהם. ועוד קשה, מנא להו לרז"ל (תו"כ כאן) למדרש קרא הכי, ולמה לא נפרש שיהיה "מנחה בלולה" (פסוק י) פירושו מנחת סולת (לעיל ב, א) , "וחריבה" לכל הכהנים, ומנחת מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב, ומי מכריח לעקור המקרא מפשטיה דקרא, ויש לומר, דדעת רז"ל דאין סברא לחלוק בין מנחת מאפה תנור ומרחשת למנחת סולת, לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, ולפיכך אין לפרש המקרא כפשוטו כלל. כי מה שפירש הרמב"ן טעם לדבר, מפני כי מנחת מאפה תנור ומרחשת מנחת כהנים באפיה, ולכך אפייתן זכה לו, ואילו מנחת סולת וחריבה לא מנחת הכהן באפיה, ולפיכך מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת לכל הכהנים, טעם זה אין נראה לרז"ל לומר, מפני שלא מצאנו חיוב שיאפה הכהן המנחה, דאמרינן (מנחות ט. ) מקמיצה ואילך מצות כהונה, ולא קודם לכן. ועוד, דלא הוי למימר קרא "לכהן המקריב" רק 'לכהן העושה', ד"המקריב" משמע המקטיר את הקומץ, לכך לא סבירא לרז"ל שיש חילוק בין מנחה למנחה:
ומה שכתב בקרא אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", היינו מפני שיש לעלות על הדעת דמנחת סולת יהיה לכהן המקריב, מפני דמנחת סולת נקמצת קודם אפיה, ומיד רשאי לחלוק אותה כיון שכבר הקטיר הקומץ, ובודאי מיד חולקים אותה, אם הדין שחולקין בה - (ו)איך יאפה הכהן דבר מועט שהגיע לחלקו, ולפיכך עולה על הדעת שאין חולקין בה, והכל למקריב. [אך] מנחת מאפה תנור, מסתבר שיהיה לכל הכהנים, כיון דנקמצת אחר האפיה (רש"י לעיל ב, א), וכבר נאפה, ויש לחלוק אותה לכל הכהנים בשוה, כיון ששוב אין צורך אפיה, לכך כתב אצל מנחת סולת רבותא, דאפילו הכי הוא לכל הכהנים, אף על גב דנאפה אחר הקמיצה. ואצל מנחת מאפה תנור גם כן רבותא, דאפילו הכי "לכהן המקריב" אף על גב דנאפה (אחר) [לפני] הקמיצה. והשתא קשיא קראי אהדדי שפיר, ומשני שפיר (וכו') 'הא כיצד, לבית אב של אותו יום', כך מטים דברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות [מעשה] קרבנות (הט"ו):
ולי יראה לומר, דודאי יש סברא שפיר דמנחת מאפה תנור לכהן המקריב, ומנחת סולת וחריבה לכל הכהנים, שהרי העיקר הוא מנחת סולת מפני שהיא מנחה ראשונה, והאומר 'הרי עלי מנחה' סתם - מביא מנחת סולת (מנחות קד ע"ב), כמו שפירש רש"י בפרשת ויקרא (ב, א), ולפיכך סתם מנחה היא מנחת סולת. וכן מנחת חריבה שהיא מנחת חוטא, שבא חובה, היא עיקר גם כן, כיון שבאה חובה. וכל דבר שהוא עיקר אמרה תורה שיהיה לכל הכהנים בשוה, לפי שעיקר העבודה היא לכל הכהנים, לכך מה שהוא עיקר הקרבנות הוא לכל הכהנים. ומנחת מאפה תנור, מרחשת, ומחבת, שאינו סתם מנחה, אלא בא באקראי, אמרה התורה אצלו "לכהן המקריב" מאחר שהיא מנחה שאינה באה רק באקראי, שייך בו יותר "לכהן המקריב". ובשביל טעם זה כתב אצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", ואצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב":
ומפני כן לא היה לנו לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכל בני אהרן, ומנחת סולת לכהן המקריב, אלא כל אחד מה שכתב בו הכתוב, לכך למדו רז"ל יכול לכהן המקריב יהיה מנחת מאפה תנור, תלמוד לומר במנחת סולת "לכל בני אהרן", דכיון דכתב "לכל בני אהרן" בשביל שמנחת סולת סתם מנחה, אין סברא לומר שיהיה מנחת מאפה תנור לכהן המקריב דווקא, דסוף סוף דאף על גב דאינו סתם מנחה, כיון שהיא גם כן מנחה, אין לנו לומר שיהיה דווקא לכהן המקריב. וכן אין סברא לומר שיהיה מנחת סולת לכל בני אהרן, כיון דכתב אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", אף על גב דשם מפני שאינו סתם מנחה לכך נתן הכתוב לכהן המקריב, סוף סוף כיון דחזינן דקודם הכהן המקריב מפני שהוא מקריב הקרבן, אין להשוותו שיהיה בשוה לכל הכהנים, ולפיכך צריך לומר דהוא לבית אב של אותו יום, דהשתא יתורץ הכל, דאותו בית אב הוא לגמרי כמו כהן המקריב, כיון שעליו מוטל העבודה באותו יום, ושאר הכהנים שאינם באותו בית אב, כאילו אינם לגמרי, שהרי הם מסולקים מן הכל. והכל ניחא, שכיון שהכל יתוקן שפיר כאשר יהיה לבית אב של אותו יום, למה לא יהיה כך:
ומכל מקום כתב לך הכתוב אצל מנחת מאפה תנור "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", אף על גב דכולם שוים, שדרך הכתוב לכתוב בפירוש בקרא דבר שהוא יותר פשוט, ומרבה ברבוי הדרשא מלתא דלא הוי פשוט כל כך, כמו שאנו אומרים בכל מקום 'יכול דבר פלוני בלבד וכו'', ומרבה 'כל דבר כו'', והכי נמי כתב לך בפירוש מילתא דהוא פשוט טפי אצל מנחת מאפה תנור - "לכהן המקריב", ואצל מנחת סולת "לכל בני אהרן", ומדרשא מרבינן דכולם שוים, ואין חילוק ביניהם:
אמנם אשר נראה לי, דכי כתיב קרא "לכהן המקריב" אצל מנחת מאפה תנור, [וכתיב] "לכל בני אהרן" אצל מנחת סולת, היינו בלא קביעות משמרות שהיו בימי דוד (תענית כז. ) , שלא נקבעו המשמרות, לכך כל מידי דהוא שכיח, כמו מנחת סולת או שהוא מנחת חובה, הוא לכל הכהנים, ודבר שהוא באקראי, כמו מנחת מאפה תנור, לכהן המקריב דווקא. אבל כשנקבעו המשמרות, עד שמוטל העבודה על בית אב של אותו יום שמחוייבים להקריב, ליכא למימר כך. וכך פירושו; שאין לומר שראוי לגמרי שתהיה המנחה למקריב אותו בלבד, דהא כתיב "כל מנחה בלולה וחריבה תהיה לכל בני אהרן", ואף על גב דטעמא הוי שם משום שהיא שכיח וקבוע, וכל דבר שהוא קבוע ראוי שיהא לכל הכהנים, שהכל סומכין על זה, מכל מקום אין שיעור לדבר, ואינו דבר מוגבל, רק שהיא יותר בלתי שכיח, מכל מקום מנחה מאפה תנור שכיח קצת גם כן, ויש זכות בה לכל הכהנים. וכן אין לומר גבי מנחה בלולה וחריבה שראוי לגמרי שתהיה לכל הכהנים, דהא מנחת מאפה תנור לכהן המקריב, אף על גב דשם טעמא משום שהוא בלתי שכיח הוא ראוי לכהן המקריב, מכל מקום אין שיעור מוגבל לזה גם כן שנאמר שהיא שכיח לגמרי, רק שהיא יותר שכיח. ובודאי קודם שהוקבעו המשמרות אי אפשר לתקן, לכך מנחת מאפה תנור והדומים לה - ראוים יותר לכהן המקריב, ולא חיישינן לשאר כהנים, אף על גב שיש להם קצת זכיה בהם. ומנחת בלולה וחריבה לכל הכהנים, אף על גב דיש בה זכות יותר לכהן העובד, דאי אפשר בענין אחר. מכל מקום כיון שאין לדבר זה שעור מוגבל, רק שנאמר כי מנחה מאפה תנור אינה כל כך תמידית ושכיח, ראוי לתקן. הא כיצד לתקן שיהיה מתוקן לגמרי, כשהוקבעו המשמרות - שיהיה לכהנים של בית של אותו היום. והשתא מנחת מאפה תנור, אף על גב שראויה שתהיה לכהן המקריב, יש לחלקה לכל בית אב, מפני שהכהנים של בית כיון שהעבודה מוטלת עליהם, כאילו הם "המקריב" נחשבים, ומנחה בלולה וחריבה לא תנתן לכהנים שאינם של בית אב, כיון דמסולקין מן העבודה, כאילו אינם לגמרי, ולא שייכי לחלק. והשתא הפירוש הוא כפשוטו:
והא דלא דרשינן לעיל גבי חטאת גם כן דכתיב (לעיל ו, יט) "הכהן המחטא", יכול כהן המחטא דוקא, תלמוד לומר "כל זכר בבני אהרן וגו'", הא כיצד, הראוי לעבוד, דהיינו לבית אב של אותה משמר, דזה אינו, כיון דכתיב (שם) "כל זכר בכהנים יאכלנה", ולא כתיב 'יחלקנה', פירושו הראוי לאכילה יאכלנה, לאפוקי טמא בשעת זריקת דמים כדלעיל. והכא ליכא למידרש "לכהן המקריב" הראוי להקרבה שאינו טמא, והא דכתיב "לכל בני אהרן" אותם שאינם טמאים, דאם כן קשה למה כתב גבי מנחת סולת וחריבה "לכל בני אהרן", ואצל מאפה תנור ומחבת "לכהן המקריב", ולא כתב שניהם במנחת סולת וחריבה, או שניהם במנחת מאפה תנור ומחבת. אבל אם נפרש דהא דכתיב "לכהן המקריב" דהיינו בית אב המקריבים, ולא לשאר המשמר, ו"לכל בני אהרן" בית אב שמקריבים, אתא שפיר כדלעיל. ועוד, דלהא לא צריך, דיש למילף מחטאת (רש"י לעיל ו, יט) דאין חולק היכי שהיה טמא בשעת זריקה. ואם תאמר, אם כן לא לכתוב קרא רק 'כל מנחה לכהן המקריב תהיה', וממילא נלמד ד"לכהן המקריב" הוא לבית אב כמו גבי חטאת, ולמה הוצרך לחלק בין מנחה למנחה, ויש לומר, דודאי בעי קרא "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", לומר שאין חולקים מנחה כנגד מנחה, לכך קאמר "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" כדאיתא בתורת כהנים (כאן) ובפרק שני דקדושין (נג. ) , והשתא הייתי אומר דהדין הוא לגמרי איש כאחיו, ואין חולקים בית אב, לכך הוצרך למכתב "לכהן המקריב" לומר דהוא למקריב:חלות ורקיקין ורבוכה וכתיב על חלת לחם חמץ. פירוש "חלות" שבוללם בעודם סולת עם שמן, ואופה אותם בתנור. ו"רקיקין" שמשוח אותן כמין כף יוונית אחר אפייתן, ומאן דאמר חוזר ומושח עד שיכלה כל השמן. ו"רבוכה" חולטה אותה כל צורכה, ואחר כך אופה אותה, ואחר כך מטגנת אותה בשמן, כך נתבאר במנחות:וכל מין ומין עשר חלות. בפרק התודה (מנחות עז ע"ב), נאמר כאן (פסוק יד) "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר (במדבר יח, כו) "תרומה", מה להלן אחד מעשר, אף כאן אחד מעשר. ואין לומר דיעשה אותן חצי תרומה, ד"אחד" כתיב - "מכל קרבן אחד" (פסוק יד), שלם ולא פרוס:ושעורן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות עשרים עשרון. פירוש, דלכל לחם של חמץ היה עשרון אחד; עשר לחם חמץ היה, והיה בכל לחם של חמץ עשרון אחד, סך הכל עשרה עשרונים לחמץ (מנחות עז. ) . ולמצה עשרה עשרונים, והיו נעשים ג' מצות מעשרון, והיה ג' עשרונים ושליש - לחלות, וג' עשרונים ושליש - לרקיקין, וג' עשרונים ושליש - לרבוכה. עשרה עשרונים לג' מינים, דכתיב (פסוק יג) "על חלות לחם חמץ", דהיה במין של חמץ כמו ג' מינים של מצה, ובכל חלה של חמץ עשרון אחד. ובפרק התודה (מנחות עז ע"ב) יליף ליה, דכתיב (פסוק יג) "על חלות לחם חמץ", וגמרינן "לחם" "לחם" משתי לחם (להלן כג, יז) , דהיה בכל אחד עשרון אחד, והכי נמי חלה של חמץ עשרון אחד, והכל היה עשרה עשרונים, ויליף דהחמץ היה כמו שלשה מינים של מצה, כדלעיל. והתם (מנחות עז ע"ב) פריך ולילף מלחם הפנים (להלן כד, ז) , דהיה בכל לחם שני עשרונים, ולפיכך יליף ליה התם מדכתיב (ר' להלן כג, טז-יז) "והקרבתם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם ממושבותיכם תביאו", והאי "תביאו" למה לי, אלא ללמוד דכל הבאה שהוא ללחם חמץ עם זבח - יהא בזה עשרון ללחם. ומקשה, ואימא כל הבאה ללחם חמץ עם זבח - שני עשרונים הכל יחד, כמו כאן דהוי שני עשרונים, לפיכך יליף לה דכתיב גבי שתי הלחם של עצרת (להלן כג, טז) "סולת תהיינה" בב' יודין, י' יתירה (ו)ללמד דלחם עשרה עשרונים, ולשתי הלחם לא אתיא דהא שני עשרונים כתיב (להלן כג, יז), ועל כרחך קאי קרא א"תביאו", שהוא מיותר כדלעיל, אלא לרבות הבאה אחרת, דלחמי תודה שהוא גם כן חמץ עם הזבח יהא כל לחם ולחם עשרון אחד, ולא תאמר דכל החמץ הבא עם הזבח יהא שני עשרונים ותו לא, כמו כאן שהוא שני עשרונים לבד, לכך כתב יו"ד יתירה ב"תהיינה" ללמוד דיהיה עשרה עשרונים, ולא שתים:מגיד דאין הלחם קדוש כו'. דאם לא כן, הרי כבר כתיב (פסוק יב) "והקריב על זבח התודה וגו'", ולמה צריך לכתוב עוד "יקריב קרבנו על זבח", אלא 'מגיד וכו'' (מנחות עח ע"ב) :יש כאן ריבויין הרבה כו' עד וחגיגת ארבע עשר שיהיו נאכלין ליום ולילה. ובפרשת ראה (דברים טז, ד) פירש רש"י שחגיגת ארבעה עשר נאכל לשני ימים ולילה אחד, כאן פירש רש"י אליבא דבן תימא (פסחים ע. ), שסובר דחגיגת ארבע עשר נאכלת ליום ולילה, ובפרשת ראה פירש אליבא דחכמים (שם עא ע"ב) דסבירא להו דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה . והכי פירושו, דבן תימא דסבירא ליה דחגיגת י"ד נאכל ליום ולילה, מרבה אותו בכלל חטאות ואשמות דנאכלין ליום ולילה. אבל חכמים אית להו קרא בפני עצמו (דברים טז, ד) לחגיגת י"ד דנאכל לב' ימים ולילה:
מיהא נראה לי, דרש"י דפירש כאן ובגמרא בפרק כל הפסולים בסופו (זבחים לו. ) דהא דתניא "ובשר תודת שלמים" לרבות שלמים הבאים מחמת פסח שנאכלים ליום ולילה אחד, והיינו החגיגה שבאה עם הפסח, לאו היינו בן תימא, דאי בן תימא לא צריך קרא להכי, דהא יליף ליה בן תימא דאתקיש חגיגת י"ד לפסח עצמו, ועל כרחך תנא אחריני דיליף ליה מקרא דהכא, ואין זה קשיא, דכהאי גונא כתבו התוספות גם כן בפרק אלו דברים (פסחים ע. ) דאיכא תנא דפליג אתנא קמא ועל בן תימא:ובזמן בשרה כו'. ד"קרבנו" כתיב, וגם הלחם נקרב קרבן, דכתיב (פסוק יד) "והקריב אחד מכל קרבן תרומה":שלא הביא על הודאת נס כו'. פירוש, הא דכתיב "ואם נדר" לאו למימרא דתודה אינה נדר, דהא ודאי על נדר באה, אלא כך פירושו, אם על ידי נדר בלבד הביא, לאפוקי תודה שהוא נדר על ידי נס:(ואם האכל יאכל כו') [וי"ו זו יתירה היא]. והרמב"ן פירש שהכתוב בא לומר שלא תאמר דמצוה לאוכלו בשני ימים, דכתיב "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת", לכך אמר "והנותר" דרך מקרה, אבל לא שיהיה נותר בכוונה. וכתב שכן דרשו בתורת כהנים, דכך אמרינן; "ביום הקריבו את זבחו יאכל" מצוה לאכול ביום ראשון, יכול כולו, תלמוד לומר "וממחרת", יכול מצוה לאכול בשני ימים, תלמוד לומר "והנותר", אם הותיר הותיר. יכול אם הותיר כולו לב' ימים יהא פסול, תלמוד לומר "יאכל":יכול אם יאכל ממנו בג' יפסול. ואין קשיא איך אפשר שיהיה נפסל למפרע, דהא זב וזבה סותרים למפרע אף על פי שהיו בחזקת היתר, הכי נמי אף על פי שהיה בחזקת כשרות יפסל למפרע, תלמוד לומר "המקריב אותו לא יחשב לו", 'בשעת הקרבה וכו'':והכי פירושו וכו'. ולא ידעתי למה נדחק רש"י לפרש "המקריב אותו לא יחשב לו" שאל יעלה זה במחשבה, ואפילו תאמר ד"המקריב אותו לא יחשב לו" הקרבן, שאינו עולה לו, אפילו הכי אתי שפיר שלמדנו בכאן דאיירי בשעת הקרבה, מדתלי ב"מקריב", דהוי למכתב "לא ירצה" בלבד, וכבר שמעינן דאינו קרבן כיון שלא הורצה, ומדכתיב "המקריב אותו לא יחשב" הכי קאמר, אשר הקריב אותו במחשבת פסול - "לא יחשב לו":והבשר של קדש שלמים. לא בכל בשר איירי - אפילו בחולין, אלא דוקא בקדשים:והבשר לרבות. פירוש "והבשר" השני, דהוי למכתב 'כל טהור יאכל בשר', מאי "והבשר", אלא לרבות שלא תאמר אבר שיצא מקצתו דינה כנטמא מקצתו, שאם נטמא מקצתו נטמא כולו, הכי נמי אם יצא מקצתו כאילו יצא כולו:יכול לא יאכלו שלמים אלא הבעלים וכו'. ואם תאמר, ואם שלמים אינם נאכלים אלא לבעלים, למה הוצרך למכתב בפסח דאינו נאכל אלא למנויו (שמות יב, ד), הרי אפילו שלמים אינם נאכלים אלא לבעלים, יש לומר, כגון שזיכה לו אחר פסח, דבהאי גוונא נקרא "זבחיך" (דברים יב, כז) , כיון שזיכה לו יאכל בפסח, לכך כתב (שמות יב, ד) "תכוסו", דלא סגי בזה:בטומאות הגוף כו'. פירש רש"י בפרשת אמור (להלן כב, ג) מדכתיב "וטומאתו עליו" ממשמעותו אתה לומד במי שטומאתו פורשת ממנו הכתוב מדבר, וזה האדם שיש לו טהרה במקוה, יצא מי שנטמא שאין לו טהרה במקוה, ומדכתיב "וטומאתו עליו" משמע שעדיין עליו, וסופו לפרוש הימנו:למדוה בגזירה שוה. נאמר כאן "וטומאתו עליו", ונאמר בביאת מקדש בטומאה (במדבר יט, יג) "עוד טומאתו בו", מה להלן ענש והזהיר, אף כאן ענש והזהיר:שלש כריתות כו'. והנך שלש כריתות; אחת, בפרשת אמור (ר' להלן כב, ג) "כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה", והאי "יקרב" אכילה (רש"י שם), והא דכתיב "יקרב", עד שיכשיר לקרב; את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו שלו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי. והב', בפרשת צו (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו". והג', "ונפש כי תגע בכל טמא" (פסוק כא), ובתרוייהו כתיב "ונכרתה":אחת לכלל. פירוש, דכל הקדשים באיסור הזה ובעונש כרת, ואחת לפרט - להקיש לשלמים, שלא תאמר כל הקדשים, אף קדשי בדק הבית, הוא בעונש הזה, לכך כתב רחמנא (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים", והלא שלמים בכלל היו ולמה יצאו, להקיש להם, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח (יבמות ז. ) . ואין להקשות, דהוי כלל ופרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט (מנחות נה ע"ב) , דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה, וכלל ופרט המרוחקים זה מזה נדונים במדה הזאת - 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא':קרבן עולה ויורד. שלא נאמר אלא על טומאות מקדש וקדשיו, דסתמא כתיב (לעיל ה, ג) "או כי יגע בטומאת אדם וגו'", ולא ידעינן מה עשה בטומאה, והופנה כרת זה (פסוק כא) ללמוד שאכל קדשים בטומאה. ואף על גב דלא צריך לאכילת קדשים, דאכילת קדשים ילפינן מדרבי, דאמר רבי 'אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה', פירוש, די היה כשיכתוב (לעיל ה, ב) "בנבילת חיה טמאה", וממילא בהמה בכלל, דבהמה בכלל חיה, "בהמה" למה נאמרה, אלא נאמר כאן "בהמה", ונאמר להלן (ר' פסוק כא) "ונפש כי תגע בבהמה טמאה", מה להלן באכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה, מכל מקום אם אינו ענין לאכילת קדשים, תניהו ענין לטומאת מקדש. והיינו שפיר שבא ללמד על טומאת מקדש וקדשיו, דלשניהם אתא:לימד כו'. בפרק כל שעה (פסחים סוף כג. ). פירוש, דאף למלאכת שמים - למשוח עורות קדשי בדק הבית נמי כשר, ולא תאמר דהוא מטמא ואסור לבדק הבית, לכך כתיב "יעשה לכל מלאכה", לאשמועינן דמותר לבדק הבית (כ"ה ברא"ם) . ו"חלב טריפה" לא איצטריך להכי, דאם בא לאשמועינן דמותר למלאכת הקדש, אין צריך, דאי איירי בטריפה שנשחטה, דטריפה שנשחטה אינה מטמאה, כדאיתא בחולין (עד. ) , אם כן לא היה צריך לומר דחלב טריפה אינו מטמא, דאפילו בשר אינו מטמא (זבחים סט ע"ב). ואי מתה, זה הוי נבילה, ובכלל נבילה הוא, ומתרץ בזבחים בפרק דם חטאת דצריך "וטריפה" משום דרשה דאחר כך "ואכול לא תאכלוה", יבוא איסור נבילה וטריפה ויחול על איסור חלב. ותרוייהו צריכי; דאי כתב נבילה, הווה אמינא דווקא איסור נבילה חל, משום דחמיר דמטמא, ואי כתב טריפה, הווה אמינא דווקא טריפה משום דאיסורא מחיים, לכך צריך שניהם:ואכול לא תאכלוהו אמרה תורה כו'. דאם לא כן, למה הוצרך למכתב "ואכול לא תאכלוהו", דאף חלב שחיטה אסור (לעיל ג, יז), ולמה הוצרך למכתב ואכול "לא תאכלוהו":ובמסכת קידושין מפרש כו'. דשם (קידושין לז ע"ב) אמר דבעינן "מושבותיכם", כיון דבענין קדשים כתיב, הווה אמינא דאינו נוהג רק בזמן דאיכא קרבן, ובזמן דליכא קרבן אינו נוהג, קא משמע לן "בכל מושבותיכם":פרט לדם דגים וחגבים. פירוש, אף על גב דחגב מין עוף, וכן דגים דומיא לעוף, שהרי עופות גם כן מן הרקק נבראים (רש"י בראשית ב, יט) , אפילו הכי ממעטינן מן "לעוף ולבהמה" דווקא, אבל לא חגבים ודגים. ולכך לא כתב רש"י 'פרט לדם אדם ודם שרצים', אף על גב דגם כן מכאן ממעטינן, נקט רש"י דאפילו אלו דדומיא לעוף - ממעטינן, כל שכן דיש למעט אדם, דלא דמי כלל לעוף ולבהמה. אבל חיה לא ממעטינן, מפני דהיא בכלל בהמה. ומה שפירש רש"י 'פרט לדם דגים וחגבים', אינו רוצה לומר שהכתוב בא למעוטי דגים וחגבים, דזה אינו, דבפרק דם שחיטה בכריתות (כ ע"ב) דריש לה בכלל ופרט וכלל - "וכל דם לא תאכלו" כלל, "לעוף ולבהמה" פרט, "אשר תאכל כל דם" (פסוק כז) חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש וכו', ומרבה שם דם כוי אף על גב שאינו בהמה ואינו עוף, אם כן לא אתיא "לעוף ולבהמה" למעוטי דם דגים ודם חגבים, אלא רש"י רוצה לומר כי בלשון "עוף ובהמה" פרט הכתוב דם דגים וחגבים, שאין הדגים בכלל עוף אף על גב שנבראו מן הרקק, ואין החגבים בכלל עוף אף על גב שהוא דומה לעוף, לא נקרא סתם "עוף", ומכיון דאינו בכלל "עוף" אין לרבות דגים וחגבים, דהא "לעוף ולבהמה" לא משמע דגים וחגבים. ומכלל ופרט וכלל לא אתא, דלא אתא מכלל ופרט [וכלל] אלא דבר שהוא דומה במה אל הפרט, דהיינו כוי הוא צריך שחיטה (כריתות כא. ) כמו הפרט, ולא דגים וחגבים, שזה אין שייך לו כלל. והשתא דברי רש"י אינם יוצאים מדברי הגמרא כלל מה שאמר 'פרט לדם דגים וחגבים', שלא בא לומר דקרא להכי הוא דאתא, אלא רוצה לומר שלשון "לעוף ולבהמה" הוא פרט לדגים וחגבים, שאינם בכלל עוף ובהמה. ולא הוצרך לומר שאין בכלל הזה דם אדם ודם שרצים, דזה פשיטא, דלא הוי דומה לגמרי לעוף ולבהמה:ויד הכהן מלמטה וכו'. דיליף בפרק כל המנחות (מנחות סוף סא. ) מבכורים, דכתיב (דברים כו, ד) "ולקח הכהן הטנא מידך", מה התם כהן, אף כאן כהן. ומדכתיב "המקריב את זבח השלמים ידיו תביאנה", משמע דהחלבים על ידי הבעל, אם כן יד הכהן הוא מלמטה. ועוד, דתנופה בעינן בכהן לפי שהוא עבודה, ולפיכך אם יד הכהן מלמטה - הכהן הוא מניף והוא עושה העבודה, אבל אם יד הכהן למעלה ויד הבעלים למטה, אם כן עיקר התנופה הוי בבעלים, לפי שאותו אשר ידו למטה הוא עיקר המניף. ועיין בפרשת כי תבא (שם) :כשמביא מבית המטבחיים כו'. דאם לא כן, לא היה החלב על החזה, דהא בפרשת שמיני כתיב (להלן י, טו) "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים", נמצא כי החזה למעלה. ובתרי הכהנים לא סגי, דכתיב (ר' להלן ט, כ) "וישימו החלבים על החזות ויקטר המזבחה". וליכא למימר דהא קמא כשמביאו מבית המטבחיים, דהא כתיב התם "ויקטר המזבחה", בשעת הקטרה כך היה. וליכא למימר הא דכתיב כאן "את החלב על החזה" בשעת הקטרה למזבח, דהא כתיב (כאן) "להניף וגו'", אם כן בשעת הנפה היו. ואם כן לא סגי בפחות מג' כהנים. וכך אמרינן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות סב. ). וקאמר התם דג' כהנים בעי משום "ברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח) :למה מביא להניף אותו וכו'. פירוש, הא דכתיב "את החזה להניף" לא הוצרך לכתוב, דכבר כתיב "את החלב על החזה יביאנו", ולמה הוצרך עוד "החזה", אלא הכתוב בא לבאר שלא תאמר כי אף החזה בהקטרה כמו החלב, לכך קאמר 'למה מביא את החזה וכו''. והקשה הרא"ם, דאיך תיסק אדעתין לומר דהחזה הוא בהקטרה, והא כתיב אחריו (פסוק לא) "והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן". ותירץ הרא"ם, דהאי קרא לגלוי אתא על קרא "והיה החזה לאהרן", דאין להם רק אחר הקטרת חלבים, כדפירש (רש"י) בסמוך, ואי לאו האי קרא דלמדנו דאין החזה בהקטרה, הווה אמינא דהאי קרא "והיה החזה לאהרן" שלא תהא החזה בהקטרה, ולא למדנו שאין לאהרן בה רק אחר הקטרת האשים, והשתא דכתיב "את החזה להניף", אם כן כבר למדנו דאין החזה בהקטרה, אם כן קרא "והיה החזה לאהרן" אתא שלא תהא לאהרן רק אחר קטרת האשים:
ועיקר הקושיא אינו קשה, דהווה אמינא שמקצת החזה בהקטרה - והנשאר לאהרן ולבניו, כדאמרינן אצל הכבד, דכתיב (לעיל ג, ד) "על הכבד", ואמרינן (תו"כ שם) שנוטל מקצת הכבד עמה, מדכתיב (להלן ט, י) "ואת היותרת מן הכבד", והכי נמי היינו אומרים מדכתיב "את אשי ה' החלב על החזה", משמע שגם החזה בהקטרה, על כרחך שנוטל קצת מן החזה, ולכך צריך למכתב "את החזה להניף", דהחזה לא הוי בכלל "אשי ה'", אלא להניף:יצא טמא וכו'. כאן כתב רש"י 'או שהיה טמא בשעת הקטרת החלבים', אף על גב דלעיל גבי חטאת (ו, יט) לא כתב רק 'יצא טמא בשעת זריקה וכו'', מפני שכתוב כאן "ואת החלב", דמשמע דצריך שיהיה טהור בשעת הקטרת החלב. וזהו אליבא דאבא שאול (זבחים קב ע"ב), ולא כסתם מתניתין בפרק טבול יום (שם צח ע"ב) . ומפני שמשמעות הכתוב כאבא שאול דבעינן תרוייהו, דכתיב "המקריב את דם השלמים ואת החלב", פירש אליבא דאבא שאול. וכן מוכח שם הסוגיא דהלכתא כאבא שאול, וכך הם דברי הרא"ם:מוליך ומביא מעלה ומוריד. כי לשון 'תרומה' מלשון הרמה, ו'תנופה' הוא לשון הנפה שהוא מניף לצדדין, כמו "אם יתגדל המשור על מניפו" (ישעיה י, טו), כי המשור מוליך אותו אילך ואילך, וזה נקרא 'מניף'. ומאחר שיש מוליך ומביא בהנפה, הכי נמי במעלה יש מעלה ומוריד. ובפרק כל המנחות (מנחות סב. ) מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו. במערבה מתני הכי, אמר רבי יוסי בר חנינא 'מוליך ומביא' לעצור רוחות רעות, 'מעלה ומוריד' לעצור טללים רעים:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך